לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל השנה, פנה אלינו מר חיליק כרמלי והפנה את תשומת ליבנו גם לראשוני המתיישבים והנופלים בקרב על הגנת כפר אוריה בשנת 1948, אשר לזכרם ולזכר חברי התגבורת ניצב בחורשה מול המושב גלעד של הקרן הקימת לישראל (נמצא כ-500 מטר ממזרח למושב).
חיליק שלח את תמונת הגלעד וכן תמונה עם הכותרת של עיתון "ידיעות אחרונות" מתאריך 11 בינואר 1948: "קרב עז באזור כפר-אוריה".
זוכרים את הנופלים
בנוסף לנופלי המושב, המונצחים באנדרטה במרכז המושב ליד החאן העתיק, נציין בכאב רב גם את שמות הנופלים משנת 1948 ונעלה את זכרם בכבוד לעולם ועד. הפרטים המלאים והתמונות לקוחות מתוך יזכור, האתר הרשמי להנצחת חללי מערכות ישראל.
אברהם יחיא (כרמלי)
בן 34 בנופלו. בן חבובה ויחיא, נולד בשנת 1914 בירושלים ולמד בבית-ספר עממי. במקצועו היה סתת. הוא שאף להתיישבות והיה בין מייסדי ארגון "קדם", שהתארגן בשנת 1938 כדי לעלות ולהתיישב על אדמת כפר אוריה הנעזב וצריך היה להילחם על זכותו זו שש שנים עד יום העלייה על הקרקע בשנת 1944. במשך שנות ההמתנה לא נלאה מלדפוק על דלתות המוסדות המיישבים והיה אחד המעטים שלא אמרו נואש. עם ההתנחלות באוגוסט 1944 נעשה שומר-שדות וכעבור זמן קצר התגייס לנוטרות. הוא טיפח יחסי שכנות טובה עם הערבים בסביבה, אך לא ניצל מהסתבכות ולאחר שנמצא ערבי הרוג על אדמות הכפר נעצרו הוא וחברו מהכפר וישבו כחצי שנה במאסר. בתוקף תפקידו כנוטר נבחר להיות שומר ראשו של פרופ' חיים ויצמן ברחובות בעת ביקורו האחרון של הנשיא בארץ לפני הכרזת המדינה. על אף עומס התפקידים הציבוריים שהוטלו עליו לא הזניח את משקו. עם זאת היתה לו מלחמה כמעט תמידית עם קטני-אמונה בכפר, וגם בקרב בני משפחתו, שיעצו לו לעזוב את המקום בגלל מצב הביטחון הגרוע, והוא לא נענה להם.
בהתקפה הערבית הגדולה על כפר אוריה ביום כ"ט בטבת תש"ח (11.1.1948) נפצע קשה בראשו. העזרה בוששה לבוא, והוא מת בו ביום בבית-החולים ברחובות. השאיר אחריו אישה וחמישה ילדים. הובא למנוחה בבית-הקברות הצבאי ברחובות.
חיים (עכו) בן יעקב
בן 45 בנופלו. בן רוחמה ויעקב, נולד בשנת 1903 בעיר זאכו, עיראק. התחיל ללמוד ב"חדר" וסיים בית-ספר עממי. משהתחיל לעבוד עסק בעיקר בעבודות חקלאיות והיה המפרנס הראשי של אביו ואמו. כאשר הקים בעצמו משפחה ונולדה לו בת, לקח את אישתו ובתו ועבר איתן באופן בלתי חוקי את הגבול והגיע לארץ בשנת 1925. חיים התיישב בירושלים. הוא חלם על הקמת משק משלו אבל הגיע לכך רק לאחר כעשרים שנה. תחילה למד את מקצוע הריצוף והתמחה בו. באותו פרק-זמן הצטרף ל"הגנה" והיה מפעיליה בירושלים בשנות המאורעות 1936-1939. זמן-מה שימש גם כשוטר מושבע של ממשלת המנדט. ב-1944 התגשם חלומו לעלות על הקרקע – בהצטרפו אל היישוב החדש כפר אוריה. מאז ועד מלחמת-העצמאות עבד את אדמתו ושמח במשפחתו רבת-הנפשות.
חיים נפל בשעת הגנת הכפר. ביום כ"ט בטבת תש"ח (11.1.1948) יצא בבוקר מבית-הכנסת עם נשקו ותחמושתו, כשהגיעה שיירה מחולדה שהותקפה בדרך והביאה איתה פצועים. באותה שעה חש לעמדת ההגנה (אף סירב לסעוד קודם את לבו בבית), ראה בנפילת חבר, ירה באויב המתקיף ונפגע מצרור כדורים בראשו. הוא צנח ומת. השאיר אחריו אישה, פרחה, ושבעה ילדים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי ברחובות.
דוד קינד
בן 22 בנופלו. בן חיה ויצחק, נולד ביום כ"ב בטבת תרפ"ו (8.1.1926) בעיר ריסקובה, רומניה. בשנת תרצ"ה עלה עם משפחתו לארץ. המשפחה השתקעה ברחובות ושם למד דויד-צבי בבית-הספר היסודי. בהיותו בן 17 התגייס לנוטרות ואחר-כך עבד בשדה תעופה בתיקון מטוסים.
חודש לאחר החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות התגייס והתקבל לחי"ש. הוא שירת בחטיבת "גבעתי", שהה חודש ימים ברמה ומשם נשלח לכפר אוריה. באותו זמן תקפו ערבים את הכפר והוא היה בין אלה – מעטים נגד רבים – שהחזיקו מעמד למרות יתרון הערבים במספר ובנשק. משחזר משם אמר בהתרגשות: "אני מקדיש את חיי למען המולדת והמדינה, שהיתה אלפיים שנה בידי צר ואויב".
ביום ז' באדר א' תש"ח (17.2.1948) יצא עם כיתתו לתפוס משלט לאבטחת מעבר כוח מחליף לכפר אוריה. הכיתה ניהלה קרב עם ערבים מקומיים ולבסוף החלה בנסיגה לכפר אוריה. בדרך נסיגתה נתקלה בכנופיה ערבית נוספת ועוד טרם היה סיפק בידו למצוא מחסה, פילח כדור את צווארו. חבריו היו אנוסים לסגת מיד מחמת עוצמת האש ולא הספיקו לקחתו עימם. גופתו היתה מוטלת בשדה יממה שלמה, ורק למחרת, כאשר יכלה יחידתו לערוך סיור שני, מצאו את הגופה במרחק 5 ק"מ מהכפר הערבי בית-פאר. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי ברחובות.
ציון חממי
בן 20 בנופלו. בן לאה וסעדיה, נולד בשנת 1928 בעיר-הנמל עדן. עד גיל 12 למד בבית-ספר יסודי. בשל מצוקת הוריו הפסיק ללמוד ויצא לעבוד בסבלות ואת שכרו מסר להם. משאת-נפשו היתה לחיות עם הוריו חיי-כבוד בארץ-ישראל. בשנת 1943נתמלאה ראשית שאיפתו כשעלה ארצה כחלוץ המשפחה. כיוון שנעדר הכשרה מקצועית ויכולת עבודה קשה, יצא עם חברו למכור פלפל וגלידה ברחובות תל-אביב ואת מרבית שכרו היה שולח להוריו.
בראשית מלחמת-העצמאות התייצב לשירות העם, שירת בחטיבת "גבעתי" ונשלח להגנת כפר אוריה. בדרכו להביא תחמושת לעמדות נפגע ונפל, ביום כ"ט בטבת תש"ח (11.1.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הוריו הגיעו ארצה לאחר נפילתו.